הרבה אנחנו מתאמצים בחינוך הילדים שלנו. אנחנו מלמדים, מסבירים, מראים…
מתברר שאנחנו מחנכים אותם לא רק כשאנחנו מלמדים אותם מה נכון או לא נכון, ולא רק כשמדברים איתם ונמצאים איתם.
אנחנו מחנכים אותם כשהם רואים איך אנחנו מתייחסים לאנשים שקרובים אלינו.
אנחנו מחנכים אותם כשהם רואים איך אנחנו מתמודדים כשלחוץ, כשקשה, כשאנחנו לא במיטבינו.
אנחנו מחנכים אותם גם כשאנחנו דורשים מהם דברים שאנחנו חלשים בהם, כי אנחנו אומרים להם מסר חזק – 'אתם לא מוגבלים, ואתם יכולים לגדול ולהצליח, גם איפה שאנחנו עדין לא זוכים'.
אנחנו מחנכים אותם בעצם היותינו, והחינוך הזה, ללא מילים, הוא חזק, עוצמתי, ואולי חזק יותר מכל דבר שאי פעם נאמר להם או נלמד אותם.
…
פעם בשנה יש לנו זמן מוגדר של חינוך בדיבור. זמן בה צוונו לחנך את הילדים שלנו, זמן מוגדר ל- והגדת לבנך.
זמן שנועד לחבר אותם לסיפור הגדול, לשרשרת הדורות. זמן בו אנחנו מלמדים אותם, שהם חלק מדבר גדול. מסע שהתחיל הרבה הרבה לפני שהם הגיעו לעולם, וימשיך עוד הרבה אחריהם, עם הנכדים, נינים וחמישים שלהם בעזרת ה'.
זמן שבו אנחנו מלמדים אותם, שיש מרור בחיים, ולא מרימים ידיים, אלא אוכלים אותו, וממשיכים הלאה.
זמן שבו אנחנו אומרים להם, יש גלות ויש גאולה, ואנחנו לא מתייאשים גם כשהדרך ארוכה.
ליל הסדר מוקדש למשימה החשובה הזו, להעברת כל המסרים הללו, ועוד מסרים רבים וחשובים.
כולנו מכירים את זה, שלפעמים, דווקא כשמפנים זמן, זה לא יוצא הכי איכותי. דווקא בזמנים שהאלו, בהם אנחנו באים עם ציפיות גבוהות, אנחנו נוחלים לא פעם אכזבה.
לפעמים דווקא בטיול או בנופש יש מתח, ולא מתפתחים רגעי שיא משמעותיים, ולא תמיד הזמן שמוקדש לזמן איכות הוא נוצץ, מרגש וכל כך משמעותי.
לפעמים הערב הזה, שדמיינו שיהיה משפחתי ומרומם הוא לא בדיוק כזה, והוא מתחיל בדיונים ומריבות מי ישב איפה בשולחן, ואנחנו מוצאים את עצמנו עוד לפני שהתחלנו תוהים מה לעשות עם הילד שמסרב לבוא לשולחן, ותוך כדי הסעודה, מתמודדים עם ילד עושה בלאגן ומשבש את כל הסדרים, ורגיש וכל דבר מפריע לו. (כן, כן, כולם דוגמאות אמיתיות מהקליניקה, לא המצאתי שום דבר
).
).חשוב שנדייק לעצמנו – ולא נתבלבל. הציווי הוא והגדת לבנך ולא והקשיב/ והתלהב/ והיה קשוב בנך.
המיקוד שלנו צריך להיות בחלק שלנו. להיות במיטבינו ולעשות את שלנו. לערוך שולחן, להביא את עצמנו ואת הסיפור שלנו, להגיד דברים של טעם.
אבל זה לא מספיק, אחרי שעשינו את שלנו, אנחנו צריכים להניח, להרפות ולא להתעסק בחלק שלהם. זה כבר תפקידם להטות אוזן, להקשיב ולהפנים. ודעו לכם, שגם החמוד שיושב על הספה מקשיב טוב טוב.. הוא רק דואג שלא תעלו על זה, ויבוא הזמן שכל מה שחינכתם בעזרת ה' יופיע.
