חג הבוידם

לפני הרבה שנים, כשעוד חינכתי באולפנא, תמיד התחמקתי כששאלו אותי – 'מאיזה עדה אני'.
תמיד הייתי עונה – 'אני יהודיה'. לא סתם עניתי כך, כי להיות מהעדה שלי, היה שם באולפנא להיות מהמיעוט הפחות נחשב.
כיוון שעדות זה לא ענין אצלנו, שנים לא התעסקתי בענין, עד ששוב הגיע השנה חג הפסח, ושוב היה לחלק פה באסה שאנחנו לא אוכלים קטניות, ויכולתי רק לאחל לבנות שבבית, שאולי חתן מתאים יסדר להם את הענינים. 😅
בצאת החג, כשכולם הפשילו שרוולים להחזיר את הכלים למקום, היא אמרה, פשוט כזה, מה שנקרא דוך עם חיוך – 'לא רק שאין לנו קטניות, גם אין לנו מימונה, לנו יש רק את חג הבוידם'.
אז צחקתי, כי זה היה מצחיק, וגם שנון, וגם התלהבתי שהיא מכירה את המושג. זה גם מצא חן בעיני, שבמקומות שונים, דברים ועדות שונות יש להם רייטינג שונה.
אבל כמו תמיד,
אחרי הצחוק, חשבתי על השיח הזה שלכולנו יש עם הבית בו גדלנו, ועם מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים.
חשבתי גם על השיח הזה עם הילדים שלנו, ואיך אנחנו מרגישים עם מה שהם אוהבים ומה שהם לא אוהבים בנו כהורים ובבית שלנו.
ואיך אפשר שלא? זה הזכיר לי את השיח הזה עם עצמנו, ומה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים בעצמנו. על המקומות המתוסכלים שיש לנו, שרוצים שינוי ולא מצליחים, שרוצים למצוא שלום פנימי, ומחפשים איך.
Uncategorized
yaelrath1

פשוט אל תאמינו לאנשים

לאורך כל השנה, ממש כמעט כל יום, אני מוצאת את עצמי מנסה לפתח את השריר הזה – לא להאמין לאנשים. אני יודעת שזה נשמע כאילו

קרא עוד »
Uncategorized
yaelrath1

קבלי בְּחֵן

לא תודה, אני מסתדרת, באמת, לא צריכה. יכולה לבד, העסק בשליטה, אין צורך, תודה על ההצעה. מכירה את הלא צריכה? איך בהנף של יד, מנפנפת

קרא עוד »
Uncategorized
yaelrath1

שני עצים. שני ילדים

שני עצים, אותו הזן, נקנו באותה משתלה, נשתלו בהפרש של שעה קלה. שני עצים, אותה גינה, אותה ירוחם, אותה מערכת השקייה. אחת ערומה, אין סימן

קרא עוד »

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *