דמיינו לרגע שכל אחד נולד עם בלון, ובמשך כל החיים שלו, כל שעליו לעשות, במשך 120 שנה הוא להקפיץ את הבלון שלו, ולוודא שהבלון לא נופל לרצפה..
כן, כן, דמיינו שהמשחק הזה ששיחקנו בגן – הוא כל הסיפור שלנו.
אבל אלו לא סתם בלונים. דמיינו שלכל בלון יש חיישן ייחודי, שקולט ומגיב ליד המקפיצה, אבל רק של מי שהוא שייך לו, כך שרק האדם עצמו יכול להקפיץ את הבלון שלו (וגם אם הוא ממש יתאמץ הוא לעולם לא יצליח להקפיץ את הבלון של השני).
תישארו איתי רגע במשל. מה קורה כשאנחנו מנסים להקפיץ את הבלון של מישהו אחר?? כשאנחנו עסוקים בבלון שלו?
למישהו הזה עשויה להיות אשליה שהוא יכול לצאת לחופש, להניח לאחריות שלו, ולנוח ממשימת חייו. (אך זו אשליה, כי באמת הבלון שלו יצנח כי אף אחד לא יכול להפעיל את הבלון של השני), אבל יש מן תחושה כזו שהעסק מטופל..
ומה קורה לבלון שלנו בזמן שאנחנו עסוקים בבלון של השני?? עצוב לומר, אבל הוא פשוט צונח כלפי מטה לרצפה ומוזנח, בלי מי שיקפיץ אותו.
זה כמובן משל לחיים שלנו. משל לכך שלכל אחד יש תפקיד, ויעוד ושליחות, וכשאנחנו עסוקים במשימה של השני, אנחנו עוזבים ומזניחים את שלנו.
הרבה פעמים אנחנו בטעות עסוקים בבלונים של כל מי שסביבנו. מנסים לדאוג שהשני יעשה את שלו..
בזמן הזה שאנחנו כל כך מתאמצים לטפל בעניינים שלהם, בלי לשים לב, אנחנו מזניחים את תפקידנו. אנחנו מתרחקים מלעשות את מה שמוטל עלינו, ולא עוסקים במשימת חיינו.
האתגר שלנו הוא להתרכז בחלק ובתפקיד שלנו. לכן אנחנו יוצאים למסע, כדי להקפיץ את הבלון שלנו.
זה לא אומר שאין לאחרים עבודה, זה לא אומר שאין להורים או לילדים שלנו, בני הזוג או כל אדם אחר מה לתקן או לשנות. זה רק אומר שזה לא משהו שאנחנו יכולים להשפיע עליו או לגרום לו להתרחש, לא משנה מה נעשה.
זה פשוט אומר שזה לא בידינו ולא בטווח ההשפעה שלנו.
לכן המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו היא לאמן את עצמנו להשאיר את המבט על הבלון ששלנו, הבלון שבכוחינו להקפיץ, ומה שלא שלנו – פשוט לא שלנו!
אגב,
זה מענין, אבל איכשהוא בעולם כשאנחנו מדויקים ועושים את שלנו, אחרים הרבה פעמים גם יותר עושים את שלהם.
היופי במסע לכיבוד הורים הוא שהוא נותן לנו את היכולת לחולל את המציאות שלנו, ולא משאיר אותנו בעמדת המתנה ותקיעות.
ממש ממש מתרגשת שהמסע ה4 שלנו יוצא לדרך. ממש מתרגשת מכל מי שכבר הצטרף ונתן אמון ביכולת שלו לחולל את המציאות שלו.
