בוקר אחד אודי אמר לי – 'אני נוסע עכשיו לצבא'. זה היה יום שהוא לא היה אמור להיות שם, אז מיד הבנתי ואמרתי לו – 'אני מבינה שהיה ארוע. כמה חללים יש?' והוא פשוט הסתכל אלי ואמר – 'אני יוצא' ונסע.
זה החלק העצוב של הסיפור, החלק המעניין של הסיפור קרה אחכ', כשהבן שלנו בכיתה ג' אומר לי – 'אני שמעתי אותך אומרת לאבא שיש חיילים שנהרגו… דיברתם ליד החדר שלי וכבר הייתי ער'.
אופס.
זה עוד לא פורסם. זה מידע שלא היה אז עדין בתקשורת, אז אמרתי לו – 'אבא באמת נסע לצבא, אבל זה לא משהו שמדברים עליו עדין. אתם מבינים פה דברים לפני שהם מתפרסמים, אבל אין שום דבר עדין בתקשורת', וככה בלי להניד עפעף הוא אמר לי – 'ברור אמא, אני לא אומר אף פעם דברים שאני מבין שקשורים לצבא. אסור לומר דברים כאלה. יש לי חברים שאבא שלהם בצבא, וזה ילחיץ אותם'.
וואו.
זה הדור שגדל כאן כעת. זה לא סיפור של ילד אחד חמוד, זה סיפור של דור. דור שרגיל לשמוע מידע מורכב, ויודע לנהוג באחריות. דור שלא בחר את הניסיון הזה, אלא מתרומם אליו, ומהלך בתוכו ומבקש טוב.
השבת,
נקרא בפרשת השבוע את פרשת נשא, ונראה שם את תפקידי הלווים, ומה כל אחד עושה.
לא שאלו אותם –
בחרו בהם.
לא התיעצות איתם –
הכתיבו להם.
והם נשאו,
ופרקו,
והביאו ולקחו.
וגם אנחנו –
נבחרנו.
כולנו מונינו לתפקידים שלנו,
זה ככה בכל דור ודור,
וזה ככה גם היום –
ביתר שאת ועז.
הלוואי שנתרומם לתפקידים שלנו,
הלוואי שנעשה את זה בבגרות שהיא הרבה מעל השנים שלנו,
והלוואי שכבר לא יהיו לנו משימות כאלו יותר.
ואם שואלים אותי –
'גאולה' נשמע לי ממש אופציה מבורכת כעת ואם ישאלו אותי – זו תהיה ההמלצה שלי.
פרשת נשא תשפ'ה

כל הרגשות:
44