הגיע הזמן,
כך לפחות חשבתי,
שהם כבר סוף סוף יפגשו.
הגיע הזמן,
שהם –
זה את זה יכירו.
הם גרים באותו המקום,
חולפים אחד על פניו של השני,
לפעמים ממש יום יום.
אבל מעולם לא נפגשו,
בטח שלא יחדיו שהו,
ומעולם לא דיברו.
ניסיתי לחשוב,
איך ליצור את המפגש,
איך ללכוד את המבט.
במשמרת של מי הם יתראו,
באיזה קונסטלציה יחד יופיעו
וואי, וואי, איך יפגשו?
הרעיון נהיה לי מורכב,
מסובך ומאתגר,
תהיתי אולי פשוט אוותר.
שאלתי את עצמי –
מה בכלל יקרה,
כשרצוא יפגש עם שוב?
באיזה שפה הם ידברו,
האם הם זה את זה יבינו,
או איכשהוא יכילו?
יצליחו להפגש באמת?
וואי, לא ידעתי,
חששתי באמת.
אבל הכמיהה נשארה,
כי הם שניהם כל כך אני,
והמחשבה שזה לטובה,
עוד רעננה בקרבי.