בשבת בבוקר פתחתי את תא שירותים של בית הכנסת. האוטומט שלי היה לסגור את הדלת, הכי מהר שיכולתי, ולעבור לתא אחר.
אבל שמעתי גם עוד קולות בראש –
את יודעת שעכשיו שבת בבוקר, ועוד יגיעו המווון אנשים, והמנקה לא תבוא באמצע השבת…
איכשהוא, כשעמדתי שם, נזכרתי בימים ההם בה למדתי באולפנא, איך ישבנו יום אחד על הדשא, בשיעור עם הרב בהר"ן.
'עשיתי ניסוי' הוא סיפר, 'הנחתי בכניסה לחדר האוכל כסא, ועמדתי בצד כשפתחו את הדלת לארוחה, לראות איך יגיבו הבנות.
זה היה מענין. היו בנות שהזיזו את הכסא, ודחפו אותו מפה לשם כדי לעבור, אחת אפילו טיפסה מעליו. ככה זה המשיך עד שהגיעה משהי שעצרה, הרימה את הכסא, והזיזה אותו, כך שלא יפריע לאף אחת.'
משם התגלגל לדבר איתנו על החשיבות לשים לב, ולא לחשוב רק על עצמנו, ולראות איך אנחנו מיטיבים לסביבה.
כשעמדתי שם בשירותים, ידעתי שאף אחד לא רואה, וגם אתם לא תדעו מה בחרתי לעשות. ידעתי גם, שעל מצבים כאלה בדיוק הוא דיבר. על היכולת לחשוב על אחרים, על היכולת להיטיב, ולא להתלות בכל מיני תירוצים, טובים ככל שיהיו. הוא דיבר על החשיבות של הדברים, גם כשאחרים לא רואים רואים ולא יודעים.