מתי שהוא בתחילת המלחמה,
היתה נזילה/פיצוץ באחד הצינורות של מערכת ההשקיה בגינה.

אחר כבוד, הלכתי וסגרתי את מערכת ההשקיה, וזהו. שמתי נקודה.

אני לא גאה בצעד הזה,
וגם לא מתנצלת, זה פשוט היה הדבר הזה, שהיה אחד יותר מידי בשבילי לטפל בו. לא היה לי כוח אפילו לבדוק איפה הבעיה, ולראות אם זה משהו שאני יודעת לעשות לבד, וגם לא כוח להתקשר לגנן, וככה זה נשאר, לא מעט זמן.

מפעם לפעם,
הייתי מסתכלת בגינה, ואומרת לעצמי – 'הלוואי! הלוואי והגינה תשרוד את ההזנחה הזו. הלוואי וזה יהיה בסדר'. וזהו, לא יותר מזה.

מפעם לפעם,
חמותי, שאוהבת צמחים, שמטפחת אותם באמת, שאומרת בוקר טוב לעציצים בביתה היתה שואלת אותי 'משלום הגינה?' וכל פעם עניתי בכנות – 'על הפנים, בהזנחה גמורה.' והיא בחכמתה שתקה.

הבוקר, כשחזרתי מפיזור הילדים, תפס לי את העין בגינה איזה כתם אדום, והתקרבתי לראות. תאמינו או אלו היו 2 ורדים חדשים שצמחו אצלי בגינה!

כמה טוב שלא הכל תלוי בי.
כמה טוב שצמיחה יכולה להתרחש, גם מתוך הזנחה, או הנחה לגמרי השמים, לטל שמופיע כל לילה ולגשם שגם נתן כמה הופעות. כמה חמצן היה לי ברגע הזה, בהבנה הזו. כמה טוב שיש עוד מי ומה שמחזיק יחד איתי את המציאות.

נשמתי עמוק, כמה צריך אויר בימים אלו.