הכל התחיל כשהגננות הודיעו שעושים בגן מסיבת פיג'מות וארוחת בוקר לילדים, ושלחו סקר בוואואפ וביקשו שנתנדב להביא דברים וסימנתי שאביא עגבניות.
זה היה לי ממש בקטנה להביא את העגבניות. העגבניות כבר היו בבית, ובגלל שאני יודעת שהאתגר האמיתי הוא לזכור להביא – אמרתי לבת שלי שתזכיר לי, והיא מסתבר גם שכחה.
ואז, אתמול, ב11 בבוקר נזכרתי בעגבניות. כן כן, בעגבניות שבמקרר ולא בגן. התקשרתי מהר לגננת, אולי התעכבו, אולי יש עוד טעם להביא אותם מהר, רק כדי להבין שכבר סיימו לאכול. 'הסתדרנו' היא אמרה.
בצהרים כשאספתי מהגן, ואמרתי לסייעת – 'עשיתי פאדיחות, סליחה על העגבניות' והיא ענתה -' הכל בסדר, היו לנו אחרים במקרר'.
זה אכן לא נעים, והייתי לא בסדר. התחייבתי למשהו ולא עמדתי בו, אבל בתוך כל הסיפור הזה קלטתי שיש איזה אור – גיליתי שאני עדין נושמת.
פעם הייתי מתה אם היה קורה לי דבר כזה. הפעם זה היה אחרת. הרגשתי את הלא נעים, את המבוכה, את מחיר הניסיון לעשות גם וגם, מחיר הכדורים שנופלים תוך כדי הג'אגלינג של החיים, אבל המשכתי לנשום.
המשכתי לנשום כי כבר הרבה זמן אני מבינה שאני אנושית ולא מצליחה לעמוד בסטנדרטים שאני רוצה. היפה היה, שעכשיו שגם הגננות והסייעות יודעות את האמת עלי (ביננו בטח הבינו ממזמן), וגם הם עלו עלי
, עדין הצלחתי לנשום, ולדעת שאני שווה גם ככה. חסרה, מפשלת ומפוזרת מה ועדיין בעלת ערך.
, עדין הצלחתי לנשום, ולדעת שאני שווה גם ככה. חסרה, מפשלת ומפוזרת מה ועדיין בעלת ערך.השבת יש לי יום הולדת, ואני מרגישה שאני יכולה להגיד לעצמי, כדברי השיר – 'הופ הופ טרללה' – גדלתי! לא מושלמת, אבל משתלמת ונושמת.
ו… אם אתם צריכים עגבניות אתם מוזמנים לבוא לקחת, יש פה ספייר.
כל הרגשות:
שקמה גנזל ו7 נוספים
