רוצה לסכם – את הימים שעברו, לספר על הרבה תפוחי אדמה, שנקנו, קולפו ונאכלו. רוצה מילים פשוטות, מילים שמספרות, כאלה שעסוקות בשטויות. אבל הלב שלי

עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה היתה, מול מה שקיבלה.

הגיע הזמן, כך לפחות חשבתי, שהם כבר סוף סוף יפגשו. הגיע הזמן, שהם – זה את זה יכירו. הם גרים באותו המקום, חולפים אחד על

את סיפור האתר שלי, שאני שולחת היום, אני מתכננת כבר הרבה זמן לספר לעולם, עם לינק לאתר, אבל כל הזמן חיכיתי שזה יהיה מוגמר, שזה

שאני אגיד או שהם יקשיבו?   הרבה אנחנו עסוקים ומתאמצים בחינוך הילדים שלנו. אנחנו מלמדים, מסבירים, מראים… אבל אנחנו מחנכים אותם לא רק כשאנחנו מלמדים

רציתי להבריק את כל החלונות, ושהכל יעמוד פלס בארונות. רציתי לשחרר מהבית את המיותר, ולהגיע ממש לכל דבר. רציתי, ואני עדין רוצה, אבל פסח בשבוע

יש לנו בגינה גם עץ שזיפים. הוא העץ הגבוה ביותר בגינה, והיו שנים בהם הוא הוציא הרבה מאד פירות. אבל אז קרה לו משהו, והרבה

שני עצים, אותו הזן, נקנו באותה משתלה, נשתלו בהפרש של שעה קלה. שני עצים, אותה גינה, אותה ירוחם, אותה מערכת השקייה. אחת ערומה, אין סימן

אמא יקרה, לפני הכל אני רוצה לשלוח לך חיבוק ענק. חיבוק כזה מאמא לאמא, כי זה כואב, וזה מאתגר, וזה מקומם, וזה קשה לנו כמבוגרים,

קשה להאמין כמה זבל היה לפנות, וכמה היה לסדר אחרי פורים. החג הזה, כמה קצר, ככה בלאגן, חבל שלא צילמתי את כל שקיות האשפה שיצאו