אני יודעת, פורים עוד לא נגמר, ושושן פורים עוד רק בתחילתו, אבל אני נפרדת. היה טוב, באמת שהיה טוב, אבל מבקשת להפרד בשיא, ומבינה שזה

לאורך כל השנה, ממש כמעט כל יום, אני מוצאת את עצמי מנסה לפתח את השריר הזה – לא להאמין לאנשים. אני יודעת שזה נשמע כאילו

קרה לי השבוע נס. אין לי דרך אחרת להסביר את הענין, והנס הוא שיש לי (שלא מוכנה אפילו להוציא את ארגז התחפשות מהמחסן לפני ראש

מדגדג לי באצבעות, לכתוב כבר על פסח. אני אוהבת את ההכנות לפסח, את ההזדמנות לעבור על הבית, ולנקות את כל מה שהצטבר לו… או לפחות

בשבת בבוקר פתחתי את תא שירותים של בית הכנסת. האוטומט שלי היה לסגור את הדלת, הכי מהר שיכולתי, ולעבור לתא אחר. אבל שמעתי גם עוד

"אז אנחנו בעצם עוברים פה תהליך זוגי, וגם אישי בו זמנית." אמר לי אחד האנשים בקליניקה השבוע, והמשיך- "תקשיבי, זה ממש מודל מענין, ואני רואה

  מי היתי אילו – היתי מניחה בצד את כל החשבונות, ומרשה היתי לעצמי פשוט להיות. אילו – לא חששתי מטעויות, והיתי מורידה מעצמי דרישות.

לחיות את ההצלחה כבר מהרגע הראשון יש לנו מנהג לסדר ביום חמישי את שולחן השבת שלנו. הרבה פעמים אנשים שנכנסים אלינו בחמישי, הם מרימים גבה,

שימי נעלי בית, ופשוט תהיי. תבכי או תצרחי, תכעסי וגם תתקוממי. תשקטי, תבהי, תודי, תצחקי, תתבלבלי, פשוט פשוט תהיי. אל תדפקי חשבון, את פטורה מלעשות

  פגשתי אותה, עיניה נפולות, בלי כוח. מה יש יקרה? הכל תקוע, שוב נפילה. אני תקועה פה בלי תמיכה. באמת לא פשוט. רגע של משבר