גם כשנדמה לנו שהכל אבוד ואין תקווה, יש לנו את רבי עקיבא… | לג' בעומר תשפ'ה _______ תחשבו רגע על רבי עקיבא. אדם שרק בגיל

מפעם לפעם אנחנו נוסעים לבאר שבע להחלקה על קרח עם הילדים. כיון שכבר עשיתי את זה לא מעט פעמים, אני כבר יודעת שלוקח לי זמן

זה תמיד מעבר מורכב ולא פשוט מיום הזיכרון ליום העצמאות, ועוד יותר בשנה שכזאת, בעיצומה של מלחמה, עם אחים בשבי וכל כך הרבה משפחות שכולות,

רָצִיתִי לוֹמַר – 'אֲנִי מְבִינָה', אֲבָל אוּלַי רַק נִדְמֶה לִי, וַאֲנִי לֹא מְבִינָה בִּכְלָל. רָצִיתִי לוֹמַר- 'אַתֶּם גִּבּוֹרִים', אֲבָל מִי אֲנִי שֶׁאֶתֵּן צִיּוּנִים. רָצִיתִי לוֹמַר

פעם, לפני הרבה שנים שכחתי את הקוד הסודי שלי לאשראי. לקח לי הרבה זמן להשקיע את המאמץ כדי לשחזר אותו כי איכשהוא הסתדרתי. אז לפני

לפני כמה זמן טיילנו עם הילדים. בסיום הטיול, אחרי שהעמסנו את האוטו, וכולם התיישבו להם, טוב כמעט כולם, הגברת בת ארבע המשיכה לעמוד מחוץ לאוטו.

סבתא שלי היתה – עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה

אפשר לומר שזה חוב מלפני החג, אבל זה לא באמת נכון, כי מה שאני הולכת לספר בעיני קשור לכל יום. מעשה שהיה כך היה, שהיה

לפני הרבה שנים, כשעוד חינכתי באולפנא, תמיד התחמקתי כששאלו אותי – 'מאיזה עדה אני'. תמיד הייתי עונה – 'אני יהודיה'. לא סתם עניתי כך, כי

לִפְעָמִים, צָרִיךְ לָקַחַת אֲוִיר, וְלִקְפֹּץ לַמַּיִם. פָּשׁוּט לְהָעִיז לְהַסְכִּים לְנַסּוֹת, בְּלִי לָדַעַת מָה יִהְיוּ הַתּוֹצָאוֹת. לְהַשְׁתִּיק אֶת הַקּוֹלוֹת הַמַּחֲלִישִׁים, אֵלּוּ שֶׁהוֹפְכִים אוֹתָנוּ – לְנִמְנָעִים, אֵלּוּ