לפני כמה זמן ישבה אצלי משהי בקליניקה. היא היתה כל כך עייפה ועמוסה, ואמרה שהיא לא ישנה. כשהיא תיארה לי כמה היא ישנה ביממה הבנתי

זה תמיד מעבר מורכב ולא פשוט מיום הזיכרון ליום העצמאות, ועוד יותר בשנה שכזאת, בעיצומה של מלחמה, עם אחים בשבי וכל כך הרבה משפחות שכולות,

סבתא שלי היתה – עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה

| מחשבות לקראת בדיקת חמץ זה היה לפני כמה שנים, שקלטתי כמה מתח יש בי בבדיקת חמץ. עוברים – מסתכלים – מחפשים בכל פינה –

לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֵיזֶה מִצְרַיִם, גַּם אִם הוּא לֹא גָּלוּי לָעַיִן. לְכָל אֶחָד יֵשׁ מָקוֹם בּוֹ הוּא מַרְגִּישׁ – בְּתוֹךְ בֹּץ טוֹבְעָנִי, כָּזֶה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְתוֹבְעָנִי.

נתינה זה דבר מתעתע. מצד אחד, אחד הדברים החשובים ביותר שיש, ואחד היסודות עליהם העולם עומד. חשוב, נצרך ובונה עולם. עד כדי שאפשר לדבר על

הוּא כְּבָר לֹא אִתָּנוּ, לֹא בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, כֵּן בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, בְּוַדָּאוּת כִּי הָיְתָה מְצוּקָה. כַּמָּה כְּאֵב רָאִיתִי בַּהַלְוָיָה, בְּקוֹלָהּ שֶׁל הרַעְיָה. כַּמָּה קוֹרֵעַ לֵב, לִשְׁמֹעַ

כמה פעמים רציתי להצדיע, לכל כך הרבה דמויות נסתרות, שאף אחד להם לא מוחא כפיים, והם כלל אינם נראים. כי על החילים בחזית, אנחנו כל

עוד רגע נחתום שבועיים, במציאות החדשה, ההזויה והמורכבת בה אנחנו נמצאים. עוד רגע שבועיים, בה הלסת נשמטת, בהתפעלות והתרגשות, כל פעם מחדש, מטוב הלב והעזרה

את הבוקר התחלתי עם כאב בשרירים, הבנתי שהגוף אומר לי כמה מילים. שגם אם החלטתי להיות חזקה, זו מציאות קשה וכאובה, שיוצרת בתוכי המון טלטלה.