עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה היתה, מול מה שקיבלה.

את סיפור האתר שלי, שאני שולחת היום, אני מתכננת כבר הרבה זמן לספר לעולם, עם לינק לאתר, אבל כל הזמן חיכיתי שזה יהיה מוגמר, שזה

יש לנו בגינה גם עץ שזיפים. הוא העץ הגבוה ביותר בגינה, והיו שנים בהם הוא הוציא הרבה מאד פירות. אבל אז קרה לו משהו, והרבה

שני עצים, אותו הזן, נקנו באותה משתלה, נשתלו בהפרש של שעה קלה. שני עצים, אותה גינה, אותה ירוחם, אותה מערכת השקייה. אחת ערומה, אין סימן

לאורך כל השנה, ממש כמעט כל יום, אני מוצאת את עצמי מנסה לפתח את השריר הזה – לא להאמין לאנשים. אני יודעת שזה נשמע כאילו

"אז אנחנו בעצם עוברים פה תהליך זוגי, וגם אישי בו זמנית." אמר לי אחד האנשים בקליניקה השבוע, והמשיך- "תקשיבי, זה ממש מודל מענין, ואני רואה

לכל אחד בעולם יש נקודת מבט יחודית, את הדרך המיוחדת שלו להתבונן על העולם. זה חלק ממה שמייחד כל אחד, ודרכו הוא מביא את הברכה

פגשתי אותה, עינייה נפולות, בלי כוח. מה יש יקרה? הכל תקוע, שוב נפילה. אני תקועה פה בלי תמיכה. באמת לא פשוט. רגע של משבר אילוצים