מלחמה, צו שמונה, והוא ברצף והמון בצבא. את רק מחכה שהוא יצא, הוא רק מחכה להגיע לבית. ואז, סוף סוף הוא מגיע, ואתם כל כך

הוּא כְּבָר לֹא אִתָּנוּ, לֹא בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, כֵּן בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, בְּוַדָּאוּת כִּי הָיְתָה מְצוּקָה. כַּמָּה כְּאֵב רָאִיתִי בַּהַלְוָיָה, בְּקוֹלָהּ שֶׁל הרַעְיָה. כַּמָּה קוֹרֵעַ לֵב, לִשְׁמֹעַ

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מנסה להבין מה התשובה לשאלה הזו. כי היתה לי תוכנית ממש ברורה בראש, עם תחנות ברורות. ראש השנה –

כמה פעמים רציתי להצדיע, לכל כך הרבה דמויות נסתרות, שאף אחד להם לא מוחא כפיים, והם כלל אינם נראים. כי על החילים בחזית, אנחנו כל

עוד רגע נחתום שבועיים, במציאות החדשה, ההזויה והמורכבת בה אנחנו נמצאים. עוד רגע שבועיים, בה הלסת נשמטת, בהתפעלות והתרגשות, כל פעם מחדש, מטוב הלב והעזרה

יש שבר. יש שבר גדול ונורא, והטלטלה גדולה. זה מסעיר ונורא, ואין מילים לגמד את הכאב, (וגם אם היו לא היתי רוצה שנשתמש בהם). אחת

את הבוקר התחלתי עם כאב בשרירים, הבנתי שהגוף אומר לי כמה מילים. שגם אם החלטתי להיות חזקה, זו מציאות קשה וכאובה, שיוצרת בתוכי המון טלטלה.

לכי להתקלח, (שימי לידך חלוק מגבת), תסתרקי, תתלבשי יפה, שימי גם עגילים ושרשרת. אני יודעת, זה מרגיש לא קשור. בעלך מגויס, הבן שלך טייס, יש