איך נפלתי שוב בפח?

יש איזה אשליה, בחינוך ילדים, (אבל ממש לא רק), שיש לנו שליטה על הילדים.

הכי קל לראות את זה במפגש עם הורים צעירים. אני כל כך אוהבת כשהם אומרים לי – 'אנחנו לא מצליחים להרדים את התינוק שלנו', ואז אני אומרת להם: 'ברור, אי אפשר להרדים מישהו אחר, גם לא תינוק. הוא יכול להרדם.'.

יש איזה רגע שם, שהם מסתכלים עלי במבט מוזר, של איזה מן מנחת הורים את. אבל נכון להיום, עד עכשיו, אף אחד לא קם באמצע, ויצא ברגע הזה מהקליניקה, וגם לא קרה שניתקו את הזום.

זה רגע מענין, שהגלגלים שלהם מתחילים להאט את הקצב כי הם מנסים להבין.

זה רגע שאני רוצה שהם ישהו בו. כי זה חשוב, וממש מהותי להבנה שלנו את הדינמיקה שלנו עם הילדים שלנו, (וכן, עם העולם בגדול).

'זה כמו שאת לא יכולה לבלוע את האוכל במקום הילד שלך', אני מוסיפה. 'את יכולה לבשל, ולהכין אוכל מזין, בריא וטעים, את יכולה לערוך שולחן יפה, את יכולה לעשות אווירה, ויכולה לומר לו לבוא לשולחן. את יכולה גם לחתוך לו את העוף, ולנעוץ בו מזלג, ולשים לו בפה, אבל –
א ת    ל א     י כ ו ל ה      ל ב ל ו ע      ב מ ק ו מ ו.'

'נכון', הם אומרים לי. 'אבל מה זה אומר'? ומשם אנחנו צוללים לבירור ודיוק, של מה שלהם, ומה לא שייך להם והוא של הילד שלהם.

כי החכמה במערכות יחסים היא לקחת 100% אחריות על החלק שלנו, ומה שלא שלנו להניח, ועליו לקחת (כן תחזיקו חזק) 0%. כי זה לא שלנו, ולא בשליטתנו.

אחד הדברים המדהימים שגיליתי, במרומי גילי, זה שהרבה יותר קשה לקחת 0% אחוז אחריות, או במילים אחרות לא לקחת אחריות על מה שלא שלנו, מאשר לעשות את ה- 100% שלנו, ולקחת אחריות על החלק שלנו.

האנשים שהכי מצטיינים בלקיחת אחריות על אחרים (כלומר לא באמת לקחים אחריות, רק מצטיינים בליפול בפח שוב ושוב באשליה שיש להם שליטה) הם –
ה ו ר י ם.


איכשהוא,
הרבה הורים עברו את התחנה הזו, והבינו שהם לא יכולים לגרום לילדים שלהם לעשות כל מיני דברים. יש בהרפייה הזו הרבה ברכה, ודיוק וטוב.

אבל, וזה אבל גדול, האשלייה הזו לא מרפה, היא חרוצה. האשלייה הזו תופסת לה פנים חדשות, ואנחנו חושבים, שאם רק נרפה, ונעשה את זה בצורה מתוחכמת, נשחק אותה, ויקרה מה שרצוי בעינינו.

ואני פוגשת אותם, זוגות זוגות של הורים, ולפעמים אלו אמהות או אבות לבד, ולפעמים זו גם אני עצמי, שנופלים בפח של האשלייה שוב ושוב.

אנחנו חושבים שאם רק נתמקם נכון, אם רק לא נתרגש, אם רק לא נכנס למאבק, אם רק נדע לראות או כל מיני רעיונות יפים וחכמים, אז הם יעשו כבר את מה שטוב להם.

אבל לא!
זה לא עובד ככה.
הילדים שלנו הם יצורים בעלי בחירה, בדיוק כמו שאנחנו בעלי בחירה. וגם אם נעמוד על הראש כמו בן גוריון, ונקשקש בזנב שאין לנו, הם עדין בעלי בחירה, ויבחרו.

אז מה תפקידנו בכוח?
בשביל מה אנחנו פה? אולי אנחנו מיותרים ואפשר פשוט להתקפל?

ממש לא. לנו יש הרבה מה לעשות. יש לנו את ה-100% שלנו, והוא הרבה, והוא חשוב. והוא שלנו ובו אנחנו צריכים להתרכז.

הפלא הוא,
שכאשר אני אני, אז השני הוא יותר הוא. כשאנחנו ממוקמים נכון, משהו טוב קורה. לא תמיד מה שאנחנו חושבים או רוצים, אבל משהו אחר מתאפשר.


ואם כבר במערכות יחסים עסקינן, בין הורים לילדים, מוזמנים להצטרף אלינו למסע לכיבוד הורים.

הזדמנות ללמוד להיות יותר אתם, ובעזרת ההתמקמות הזו, לגלות קשר אחר, יותר מיטיב ויותר מדויק לכם.

כל הפרטים על המסע לכיבוד הורים כאן –

המסע לכיבוד הורים

Uncategorized
yaelrath1

מתכון מוצלח

מלחמה, צו שמונה, והוא ברצף והמון בצבא. את רק מחכה שהוא יצא, הוא רק מחכה להגיע לבית. ואז, סוף סוף הוא מגיע, ואתם כל כך

קרא עוד »
Uncategorized
yaelrath1

לא קורבן. תמיד, תמיד בוחרת.

פגשתי אותה, עינייה נפולות, בלי כוח. מה יש יקרה? הכל תקוע, שוב נפילה. אני תקועה פה בלי תמיכה. באמת לא פשוט. רגע של משבר אילוצים

קרא עוד »
Uncategorized
yaelrath1

בקרב על התודעה

גם אם את מגויסת, או די קורסת, תנסי לאתר לידך מי צריכה, ותהיי בנתינה. זו יכולה להיות שכנה, או חברה, אחות או גיסה, או סתם

קרא עוד »

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *