פעם, בסוף אחד ההריונות, בשלב הזה שהלכתי כמו ברווז, (או יותר נכון – בקושי הלכתי והייתי דומה לברווז😉), אחד הילדים רץ לכביש.
תוך אלפית שנייה, מצאתי את עצמי מזנקת ורצה ממש מהר ותופסת אותו לפני שהוא הגיע לכביש.
אני זוכרת את התחושה הזו, אחרי שזה נגמר שלא הבנתי איך רצתי (תוך כדי שאני מסדירה נשימה, והלב שלי פועם חזק שכנראה גם במטולה היה אפשר לשמוע).
היתה לי אז תחושה שרצתי לא מתוך כוחות הגוף, אלא ממקום אחר בתוכי.
לימים, הבנתי שמה שהפעיל אותי היה המוח ההשרדותי שלי, ושממנו כנראה הגיעו לי הכוחות, שעל פניו לא היו לי.
אני חושבת שהסיפור הזה ממחיש את מה שעברנו כולנו בשבוע, שבוע וחצי הראשונים של המחלמה הזו.
צללנו לעשייה, גילינו המון כוחות, וחשפנו יכולות שלא הכרנו ולא ידענו שהם קיימים. פעלנו בצורה שלא תואמן, עם כוחות אדירים.
זה בעיני היה הפרק הראשון של המלחמה הזו.
….
אבל אז, אחרי כשבוע (לחלקנו זה היה קצת יותר לחלקנו קצת פחות), התחיל להיגמר לנו החמצן. הבנו שאנחנו לא רצים ספרינט אלא למרחקים, וכשרצים למרחקים בלי לנוח קורסים, ואנחנו בסיפור ארוך וצריך לחשב מסלול מחדש.
מאז, רובנו התחלנו לייצר שגרה חדשה. שגרה בה לומדים איך להתנהל בחוסר ידיעה, לומדים לעשות את מה שלא רגילים. שגרה בה משולבים הלוויות וניחומי אבלים, ועוד הרבה דברים.
שגרה בה גם לפעמים טועים ומגזימים (כמו לדג' להרים עם הטכנאי את מייבש הכביסה, כי אין אף אחד אחר בזירה. טעות, ממש לא מומלץ, תסמכו עלי ואל תנסו את זה בבית 😓).
בשגרת החירום הזו,
אפשר להסתכל ופשוט
ל ה ש ת א ו ת מעצמנו וממה שרואים סביבינו.
באמת לי אין מילים לתאר את הגבורה שאני רואה סביבי. גבורה של עשייה, של נתינה, של החזקת בתים ויצירת סוג של שגרה, ועמידה במצבים כל כך כל כך מאתגרים.
זה באמת מדהים ואולי לא יכולה להיות המחשה טובה יותר ממה שאנחנו רואים סביבינו למושג מנגנון ההסתגלות שקיים בנו. יש בנו מנגנון כזה שפשוט מתרגל. שמצליח ללמוד להסתדר במצבים חדשים, אחרים ומורכבים.
וגם כשזה מאתגר, וגם כשזה לא לא פשוט, לחלק מאיתנו היתה הרגשה שאנחנו סוג של אפילו כבר רגילים כבר למצב החדש, גם אם ממש לא מרוצים ממנו.
איכשהוא, גם את זה צלחנו, ובנינו לנו שגרת חרום, וזה כנראה היה הפרק השני של המלחמה הזו.
….
אבל אז,
ביום שישי לפני שבוע וקצת, נכנס לי משפט לראש, מין משפט כזה של אצבע מאשימה – 'נו, נו נו לך – לא נסעת למפונים בים המלח'.
נכון,
באמת לא נסעתי. מודה. לא נסעתי למפונים בשום מקום, וגם לא הכרתי עדין את רוב המפונים שהגיעו לירוחם, ולא עשיתי עוד הרבה מאד דברים טובים. אני יכולה להכין רשימה מפוארת של כל הדברים שלא עשיתי… מפוארת מאד…
בכנות, יכולה גם להרכיב רשימה של הדברים שכן עשיתי. אולי לא מפוארת באותה מידה, אבל גם ראויה ויפה.
שאלתי את עצמי איפה האמת מונחת, והתחלתי להתעסק עם מה עובר עלי, ואיפה אני בכל הסיפור הזה, ואיך אני מאזנת בין הרצונות הגדולים של העשייה, הצרכים בבית, והכוחות והעייפות…
ואיכשהוא, הרבה אנשים שדיברתי איתם בשבוע וחצי האחרונים, גם שיתפו אותי במקומות שיותר נוגעים פנימה.
במקומות שיותר מדברים על חוויה, על תחושות, ועל איפה הם בכל זה. פחות היו דיבורים על הישרדות וטכני, אלא יותר של הנפש פנימה.
והיתה לי שוב תחושה שעברנו שלב, ואנחנו בפרק השלישי של המלחמה, פרק שהזכיר לי את ויקטור פרנקל, פרק של האדם מחפש משמעות.
…
כל זה עשה לי סדר,
וגם עזר לי לקבל את המשפט הלא סביר שהרבה ימים לא יצא לי מהלב ומהראש על ים המלח (אולי יש לי איזה שליחות שם? ימים יגידו..), וגם נתן לי רגע הזמנה לשאול את עצמי – מה ומי אני מבקשת להיות במלחמה הזו? ממה אני מרוצה מעצמי ואיפה אני מרגישה שצריכה ליטושים או ממש שינויים.
חשבתי לעצמי,
שבמסע הזה, כנראה יהיו עוד הרבה תחנות, וכמה כדאי שנהיה קשובות, וננסה להבין מה עובר עלינו,
וננסה להקשיב.
ננסה להקשיב בלי שיפוטיות, האזנה נקייה כזו,
עם הקשבה.
ונתפלל,
שנזכה לקלוט נכון,
ונמצא בכל שלב את הכוחות להם אנו זקוקים,
כדי לעבור את הימים בהם אנחנו נמצאים.
מודה,
שאין לי מושג כמה פרקים עוד יהיו בסיפור המלחמה,
אבל די בוודאות, יכולה לומר, שהיא ממש עוד לא בסיומה.
וצריך כוחות ותפילה,
שתהיה על כולנו שמירה,
ויהיה לכולנו בהצלחה.
….
ואת?
איפה את כשאת קוראת את זה?
מזדהה? רואה את זה אחרת? איך את חווה את מה שקורה?
