כשמתתיהו קרא – 'מִי לָה' אֵלַי!',
יש לי תחושה שזה היה בביטחון, בטון כזה של אני יודע מה אני עושה, וברור שאתם איתי.

כי אם מתתיהו היה אומר –
'מִי לָה' אֵלַי, אבל עוד לא ברור מתי נילחם', או 'מִי לָה' אֵלַי – אבל אנחנו עוד לא סגורים על מטרות המלחמה', או 'מִי לָה' אֵלַי, אבל אולי נחכה לאחרי חנוכה, כדי שנהיה בבית בחג, או אולי נמתין שיעבור החורף שלא יהיה לחיילים קר',
יש לי תחושה שהחיילים לא היו נענים לקריאה, ולא היו מצטרפים אליו, ובטח שלא היו יוצאים לקרב.

אני בטוחה שהיה שם בטחון,
נחישות ובהירות, ושדר של – אֲנִי-יוֹדֵעַ-מָה-אֲנִי-עוֹשֶׂה- וְאַתֶּם-יְכוֹלִים-לִסְמֹךְ-עָלַי!!

כי זו המהות של מנהיגות.
לומר אחרי,
ולהתכוון לזה.
לומר אחרי,
ולדעת להוביל.
לומר אחרי,
ולא להתבלבל.

לגלות נחישות,
להיות בבטחון,
בטחון אמיתי,
כזה שיוצא ממש מבפנים.
בטחון כזה,
שמאפשר לסמוך,
ומאפשר ללכת אחריך.
בטחון שנותן כוח,
שעוזר להתגבר על קשיים,
עוזר להיות ולקחת חלק,
להצטרף ולתת אמון.

ועכשיו,
בימים האלו של חג החנוכה,
חג החינוך,
בימים שבהרבה בתים,
אמא עכשיו במשרה מלאה יותר מתמיד,
זה הזמן לחזק את הבטחון שלנו,
לא בכאילו,
לא באופן מזויף,
ולומר לילדים –
על משקל – מִי לָה' אֵלַי,
מִי לְאִמָּא אֵלַי!

לדעת שאנחנו יכולות
ומסוגלות.
מלאות כוחות,
ותעצומות,
וכן, נועדנו לגדולות.

וכשקשה ונחלשים,
וכשמרגישים שהכוחות אוזלים?

לזכור מאיזה חומר אנחנו קרוצים.
לדעת שאנחנו טובים,
ויכולים,
בני אברהם ושרה שלציווי נענו,
ולמסע יצאו,
עם גדולה של אב המון גוים,
ואישה שיודעת לדייק את הדברים.
בני יצחק שידע שאין גבול להקרבה,
בני רבקה שידעה לנהוג בחכמה, ולדאוג לנו לברכה.
בני יעקב,
שעמד בכל האתגרים והמורכבויות,
ובני לאה שידעה כוחן של דמעות,
והתעקשה ולא ויתרה על חלומות.
בני רחל,
שניצבת על אם הדרך,
וקולה עוד נשמע,
ולרגע לא מרפה,
ועד היום נשמעת תפילתה.

מהחומר הזה כולנו קרוצים,
והם איתנו ובתוכנו,
ואותנו הם ציידו,
בכל התכונות והיכולות,
כך שגם בימי חולשה,
בל נשכח –
שאנחנו יכולים,
גדולים ומסוגלים,
יודעים לצעוד למרחקים
ועם של מנצחים.

ומאז היציאה למסע,
אנחנו צועדים כל פעם עוד פסיעה,
קמעה קמעה,
עד בוא הגאולה.