לפני הרבה שנים, כשעוד חינכתי באולפנא, תמיד התחמקתי כששאלו אותי – 'מאיזה עדה אני'.
תמיד הייתי עונה – 'אני יהודיה'. לא סתם עניתי כך, כי להיות מהעדה שלי, היה שם באולפנא להיות מהמיעוט הפחות נחשב.
כיוון שעדות זה לא ענין אצלנו, שנים לא התעסקתי בענין, עד ששוב הגיע השנה חג הפסח, ושוב היה לחלק פה באסה שאנחנו לא אוכלים קטניות, ויכולתי רק לאחל לבנות שבבית, שאולי חתן מתאים יסדר להם את הענינים. 
בצאת החג, כשכולם הפשילו שרוולים להחזיר את הכלים למקום, היא אמרה, פשוט כזה, מה שנקרא דוך עם חיוך – 'לא רק שאין לנו קטניות, גם אין לנו מימונה, לנו יש רק את חג הבוידם'.
אז צחקתי, כי זה היה מצחיק, וגם שנון, וגם התלהבתי שהיא מכירה את המושג. זה גם מצא חן בעיני, שבמקומות שונים, דברים ועדות שונות יש להם רייטינג שונה.
אבל כמו תמיד,
אחרי הצחוק, חשבתי על השיח הזה שלכולנו יש עם הבית בו גדלנו, ועם מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים.
חשבתי גם על השיח הזה עם הילדים שלנו, ואיך אנחנו מרגישים עם מה שהם אוהבים ומה שהם לא אוהבים בנו כהורים ובבית שלנו.
ואיך אפשר שלא? זה הזכיר לי את השיח הזה עם עצמנו, ומה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים בעצמנו. על המקומות המתוסכלים שיש לנו, שרוצים שינוי ולא מצליחים, שרוצים למצוא שלום פנימי, ומחפשים איך.
