ראיתם פעם ילדים קטנים חותכים לראשונה עם סכין?
בדרכ' יש להם איזה חיוך רחב על הפנים, חיוך שאומר – 'איזה כייף אני גדול וסומכים עלי'!
שמתי לב שלפעמים יש ילדים שבהתחלה מחזיקים את הסכין עם הצד החד כלפי מעלה, והם לא כל כך מצליחים לחתוך, וגם מה שהם כן מצליח לחתוך נחתך לא כל כך יפה ומעוך. אצל הקטנים האלו ההתרגשות של להיות גדול ולהחזיק סכין מכפרת על זה, ולמרות זאת, הם מבסוטים.
אבל דמיינו לרגע שאתם (אנשים בוגרים) במטבח ומכינים סלט לארוחת ערב, ואתם מתאמצים מאד אבל לא מגיעים לתוצאות. אתם לא קולטים שאתם מחזיקים את הסכין הפוך, ולא מבינים למה הכל זז לאט, ולא מצליח לחתוך את רוב הירקות, והירקות שכן נחתכים לא נחתכים כל כך יפה …
כנראה שאם זה היה קורה לכם, ולא הייתם מבינים מה הבעיה, וקשה לי להאמין שהיה לכם חיוך כל כך רחב. יותר סביר שתרגישו תסכול כי המאמצים שלכם הם לשווא, ואתם לא מתקדמים, ותרצו לוותר על הרעיון.
לרובינו זה לא קורה כשאנחנו חותכים סלט, כי בגילנו המופלג למדנו כבר להחזיק סכין, אבל להרבה מאיתנו זה כן קורה בקשר שלנו עם ההורים שלנו.
הרבה מאד אנשים סבבינו מאד מאד התאמצ על הקשר שלהם עם ההורים שלהם, ועושים ועשו לאורך החיים השתדלות גדולה מאד.
אבל למרות שהם ניסו שוב ושוב, הם מתוסכלים כי הם לא רואים שינוי, והם לא מצליחים להיות בקשר עם ההורים שלהם כמו שהם רוצים.
זו חוויה באמת מתסכלת, כואבת ומכאיבה. חשוב לדעת שזה לא נשאר תקוע סתם, הרבה פעמים הניסיונות היו כמו לחתוך סלט עם סכין כאשר החלק החד לא נוגע בירקות.
ככה יוצא שהרבה אנשים מרוב מאמץ ועבודה מול ההורים – פשוט מתייאשים מהסיכוי לשינוי ויוצאים מהמשחק.
הם אומרים לעצמם, 'די, אין לי כוח, זה מה שיש ואני פשוט אחיה עם זה'.
הלוואי וזה היה באמת מקל עליהם ומביא להם ברכה, והם היו מצליחים להניח לזה.
אבל לרוב האנשים גם אם יש הקלה היא רק זמנית. כי לכל אדם יש כמיהה אינסופית לקשר עם ההורים שלו, ממש בכל בגיל ובכל שלב.
