רציתי שהכל יעמוד במקום, גם בארון, וגם בסלון, וכמובן שיהיה פיקס בניקיון. רציתי שהכל יהיה מסודר, גם במחשבות, וגם בתחושות, ממש בכל הרגשות. רציתי שתהיה

לרגע שימי בצד, את עוגת הגבינה, וקליעת החלה. את ערימות הכביסה, והשמרטוט לשטיפה. תתקשטי, תתרגשי, תזקפי קומה, והיי בטוחה, אנחנו לקראת ההצהרה, הולכות לומר –

רציתי להבריק את כל החלונות, ושהכל יעמוד פלס בארונות. רציתי לשחרר מהבית את המיותר, ולהגיע ממש לכל דבר. רציתי, ואני עדין רוצה, אבל פסח בשבוע

קשה להאמין כמה זבל היה לפנות, וכמה היה לסדר אחרי פורים. החג הזה, כמה קצר, ככה בלאגן, חבל שלא צילמתי את כל שקיות האשפה שיצאו

לאורך כל השנה, ממש כמעט כל יום, אני מוצאת את עצמי מנסה לפתח את השריר הזה – לא להאמין לאנשים. אני יודעת שזה נשמע כאילו

מדגדג לי באצבעות, לכתוב כבר על פסח. אני אוהבת את ההכנות לפסח, את ההזדמנות לעבור על הבית, ולנקות את כל מה שהצטבר לו… או לפחות

אחרי שניערנו את האבק מעלינו, הגיע השעה להיפגש מחדש עם עצמנו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו – מי אני באמת? אני ההצלחות שלי? הכשלונות