רוצה לסכם – את הימים שעברו, לספר על הרבה תפוחי אדמה, שנקנו, קולפו ונאכלו. רוצה מילים פשוטות, מילים שמספרות, כאלה שעסוקות בשטויות. אבל הלב שלי

עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה היתה, מול מה שקיבלה.

את סיפור האתר שלי, שאני שולחת היום, אני מתכננת כבר הרבה זמן לספר לעולם, עם לינק לאתר, אבל כל הזמן חיכיתי שזה יהיה מוגמר, שזה

יש לנו בגינה גם עץ שזיפים. הוא העץ הגבוה ביותר בגינה, והיו שנים בהם הוא הוציא הרבה מאד פירות. אבל אז קרה לו משהו, והרבה

אמא יקרה, לפני הכל אני רוצה לשלוח לך חיבוק ענק. חיבוק כזה מאמא לאמא, כי זה כואב, וזה מאתגר, וזה מקומם, וזה קשה לנו כמבוגרים,

קשה להאמין כמה זבל היה לפנות, וכמה היה לסדר אחרי פורים. החג הזה, כמה קצר, ככה בלאגן, חבל שלא צילמתי את כל שקיות האשפה שיצאו

בשבת בבוקר פתחתי את תא שירותים של בית הכנסת. האוטומט שלי היה לסגור את הדלת, הכי מהר שיכולתי, ולעבור לתא אחר. אבל שמעתי גם עוד

"אז אנחנו בעצם עוברים פה תהליך זוגי, וגם אישי בו זמנית." אמר לי אחד האנשים בקליניקה השבוע, והמשיך- "תקשיבי, זה ממש מודל מענין, ואני רואה

הרבה פעמים יש לנו תחושה מייאשת שלא משנה כמה שאנחנו רוצות לעשות שינוי אין סיכוי שזה יצליח. באמת זה לא קל לעשות שינוי, אבל זה