כמה מילות הקדמה – רותי גרינגליק היא חברה שלי. היא לא חברה של בית קפה, או סעודות שבת, היא חברה של דרך. היא חברה של

לפני 14 שנה, הגיעו אלי זוג ליעוץ על הבת שלהם. אני זוכרת אותם טוב טוב, כי זה היה דחוף, ולמרות שהיתי מעט אחרי לידה, נפגשתי

איכשהוא אני כותבת הרבה על צמחים, ואולי בטעות תחשבו שיש לי איזה כישרון בנושא, אז למען הסר כל ספק, יש לי היסטוריה ארוכה של חיסול

מתי שהוא בתחילת המלחמה, היתה נזילה/פיצוץ באחד הצינורות של מערכת ההשקיה בגינה. אחר כבוד, הלכתי וסגרתי את מערכת ההשקיה, וזהו. שמתי נקודה. אני לא גאה

'אני כל כך רוצה שתהיה אווירה נעימה בבית', היא אמרה. 'תמיד זה חשוב, אבל הפעם – זה חשוב הרבה יותר, כי אין את הזמן של

כבר שבוע וחצי אני כותבת, כותבת ולא שולחת. יודעת על מה אני רוצה לכתוב, ולא מרגישה שאני מדייקת. לא רוצה להחליש, אבל רוצה להיות כנה

כשמתתיהו קרא – 'מִי לָה' אֵלַי!', יש לי תחושה שזה היה בביטחון, בטון כזה של אני יודע מה אני עושה, וברור שאתם איתי. כי אם

לפני כמה זמן קיבלתי הודעה ממשהי שאני מלווה בקליניקה. היא עוברת משבר בנישואין שלה והיא היתה מיואשת. היא שיתפה שנגמר לה הכוח והיא חושבת לקום

רוֹצֶה כָּל כָּךְ לְהָרִים אֶת הַנַּיָּד, וְלִמְצֹא אֶת סוֹכֵן הַבִּטּוּחַ מֵעֵבֶר לַקַּו. לְבַקֵּשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָנוּ פּוֹלִיסָה מַקִּיפָה, מַמָּשׁ עַל כָּל צָרָה. שֶׁיִּהְיֶה כּוֹלֵל וּמַקִּיף, וְלֹא

רָצִיתִי כָּל כָּךְ לַעֲשׂוֹת, לְהִסְתַּעֵר, לָתֵת מֵעַצְמִי עוֹד וָעוֹד. רָצִיתִי, וְיָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה, וּלְהֵיטִיב רוֹצֶה. אֲבָל מָצָאתִי אֶת עַצְמִי עֲיֵפָה, עֲיֵפָה וּמַרְפָּה. הִתְגַּנְּבוּ לָהֶן מַחֲשָׁבוֹת,

כְּשֶׁהַיְתִי יַלְדָּה, כָּל שַׁבָּת בִּתְפִלָּה, שִׁנַּנּוּ אֶת אוֹתָם הַשֵּׁמוֹת, שֶׁרָצִינוּ בַּבַּיִת כָּל כָּךְ לִרְאוֹת. רוֹן ארָד, וחַיָּלֵי סוּלְטָן יַעֲקֹב – שֶׁנִּשְׁבּוּ בַּקְּרָב. כְּשֶׁהַיְתִי נַעֲרָה, הָיְתָה

בהלוויה של משה לייטר הי'ד, בין המילים שהחברה קדישא אמרו, קפצו לי המילים – 'צדיק אתה ה' וישר דרכך'. איך ששמעתי את המילים האלו, הרגשתי

פעם, בסוף אחד ההריונות, בשלב הזה שהלכתי כמו ברווז, (או יותר נכון – בקושי הלכתי והייתי דומה לברווז😉), אחד הילדים רץ לכביש. תוך אלפית שנייה,

עַל כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּלַעְתְּ, כְּאִלּוּ הָיוּ רַק חֵלֶק מֵהַמָּרָק. עַל כָּל הַדְּמָעוֹת שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם לִזְלֹג, וְאִפְשַׁרְתָּ לְעַצְמְךָ גַּם לִכְאֹב. עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁקִּדַּשְׁתָּ וְהִבְדַּלְתָּ, וְהֵיטֵב

ישבתי איתן במעגל, יפות, הריוניות, עוד רגע קט ויולדות. והבעלים – ברחבי הארץ פזורים, מגויסים, ועלינו שומרים. דיברנו על חששות ואתגרים, פגשנו חוזקות ומשאבים, וחשבנו

עד היום הייתי בסדר. טוב, סוג של בסדר, בעולם שלא בסדר. ואז ראיתי את ההודעה, וראיתי לאיזה משפחה הוא שייך, וכל מה שרציתי, ואני עדין

מה קשה עכשיו?? מה זו השאלה ההזויה הזו??? מלחמה!! המפגשים בקליניקה תמיד מתחילים עם הניסיון (שלי – שלנו) לברר מה בעצם הבעיה או הקושי שהביא